דחיינות בלימודים: למה זה קורה, ומה באמת עוזר

כדי להפסיק לדחות מטלות בלימודים, תנו לכל משימה יום ושעה, נסחו במדויק את הפעולה הראשונה, והתחילו בחמש דקות. דחיינות היא לא חוסר רצון: באחת הסקירות הגדולות בתחום היא כמעט לא קשורה לכמה אנשים מתכוונים לעבוד, אלא לפער בין הכוונה לבין מה שקורה בפועל.

מה המחקר אומר על דחיינות

הסקירה היא מטא־אנליזה של Piers Steel מ־2007. שלושה ממצאים ממנה חשובים לסטודנטים:

• זה לא עניין של כוונה. דחיינות כמעט לא קשורה לכמה אנשים מתכוונים להשקיע (r = -.03), אבל כן קשורה לפער בין הכוונה לביצוע (r = .29).
• משימות לא נעימות נדחות יותר. ככל שאנשים לא אוהבים משימה, הם דוחים אותה יותר (r = .40).
• גם לאופי יש חלק. מצפוניות ושליטה עצמית הם מהגורמים הכי קשורים לדחיינות (r = -.62 ו־r = -.58). אבל התכונות האלה יציבות יחסית, ולכן Steel מצביע על הסביבה, על ההרגלים ועל מטרות לטווח קצר כמקום המעשי לשנות.

יש גם צד רגשי. מחקר קלאסי על 342 סטודנטים קשר דחיינות לפחד מכישלון ולרתיעה מהמשימה, וסקירה מ־2013 מתארת אותה כניסיון להרגיש טוב יותר עכשיו, על חשבון המטרה הרחוקה.

מה סטודנטים דוחים בפועל

לפי סיכום של אותו מחקר, כ־46% דיווחו על דחיינות כרונית בכתיבת עבודות, כ־30% בקריאה השבועית וכ־28% בלמידה למבחנים. כלומר, גם הדברים הגדולים נדחים וגם הקטנים.

למשימות הקטנות יש מלכודת משלהן: הגשה של 5%, שאלון או תרגיל של עשרים דקות נראים קטנים מכדי להצדיק מקום בלוח. הם נשארים ברשימה בלי תאריך, ופריט בלי שעה חוזר להיות ״מתישהו״.

שלוש סיבות שאפשר לתקן כבר השבוע

אלה לא הסיבות היחידות, אבל בשלושתן אפשר לטפל בלי לשנות את האופי. וזה מתאים למה שהמחקר מציע: לעבוד דרך ההרגלים והסביבה.

איך מפסיקים לדחות: שלושה תיקונים

לא מצאנו מחקר שמשווה ישירות בין השלושה, אז הסדר כאן הוא ההמלצה שלנו ולא דירוג מדעי.

1. לתת למשימה יום ושעה

״להגיש תרגיל 3״ ברשימה הופך ל״תרגיל 3, שלישי 18:00–19:00״ בלוח. תוכנית שאומרת מתי, איפה ואיך לפעול עוזרת להשיג מטרות: במטא־אנליזה של 94 בדיקות האפקט היה d = .65. המחקר הזה עוסק במטרות בכלל ולא רק בדחיינות, אבל ההיגיון דומה: כשהמשימה בלוח, ההחלטה מתי לעשות אותה כבר התקבלה. גם Steel מדווח שמשימות עם יותר נקודות החלטה נדחות יותר.

2. לנסח את הפעולה הראשונה, לא את המשימה

״לעבוד על הסמינר״ הוא ניסוח שקשה להתחיל ממנו. ״לפתוח את המאמר של סמית׳ ולסמן שלושה ציטוטים״ הוא ניסוח שאפשר. בשלושה ניסויים קטנים, סטודנטים שהתבקשו לחשוב על המשימה באופן קונקרטי החזירו שאלון פשוט הרבה יותר מהר. בניסוי הראשון זה לקח להם כ־176 שעות, לעומת כ־504.

הכלל הפרקטי: אם אתם לא יודעים מה הדבר הראשון שתעשו בדקה הראשונה, המשימה עדיין לא מוגדרת.

3. להתחיל לפני שמרגישים מוכנים

אל תחכו ל״בא לי״. מתחילים לחמש דקות, עם הסכמה מפורשת להפסיק אחריהן. זו המלצה של שירותי ייעוץ לסטודנטים ולא שיטה שנבדקה בניסויים גדולים, אבל היא לא עולה כלום ואפשר לנסות אותה היום.

ואם הדחיינות חזקה ונמשכת: מטא־אנליזה של ניסויים מבוקרים מצאה שטיפול פסיכולוגי מפחית אותה (g = 0.34).

מה פחות עוזר ממה שנדמה

הטבלה הזו היא כללי אצבע שלנו, לא ממצאי מחקר:

לפעמים זו בכלל לא דחיינות

שני מצבים שנראים כמו דחיינות ואינם, וכדאי לדעת להבחין:

הראשון הוא עומס. כשלקחתם יותר ממה שנכנס בשבוע, ״לא הספקתי״ הוא תיאור מדויק של המציאות ולא כישלון אישי. שום טכניקת התחלה לא תפתור חוסר שעות. חישוב העומס מראה את זה במספרים תוך עשר דקות.

סיכום

• דחיינות היא לא חוסר רצון אלא פער בין הכוונה לביצוע, והיא קשורה גם למשימות לא נעימות, לפחד מכישלון ולתכונות אישיות
• משימות קטנות נדחות גם הן, כי קל להשאיר אותן בלי שעה
• שלושה תיקונים מעשיים: יום ושעה, פעולה ראשונה ברורה, וחמש דקות התחלה
• עומס אמיתי הוא לא דחיינות, ומצוקה מתמשכת היא עניין לשירות הייעוץ ולא ליומן

שאלות נפוצות

הפער בין הרשימה ללוח

שלושת התיקונים עובדים על נייר, ואפשר לעשות את כולם ביומן רגיל. המכשול היחיד הוא שצריך לעשות את זה שוב בכל פעם שמשהו זז.

Focusity לוקחת את המטלות ומשבצת אותן כבלוקים בזמן הפנוי שבאמת נשאר — כל אחת עם יום ושעה, גם הקטנות. ומה שלא קרה לא נשאר תלוי באוויר: הוא עובר ללוח ההשלמות עם הצעת שעה חדשה, במקום לחזור להיות ״מתישהו״.

לבנות לי תוכנית — חינם